רבי יחזקאל לנדא

ביוגרפיה

נולד בעיר אפטא שבפולין, בן למשפחת לנדו המיוחסת לרש"י. אביו היה הקצין (תואר כבוד) הרב יהודה סג"ל לנדא, שהיה פרנס קהילת אפטא ומנהיג (תואר) בוועד ארבע ארצות, בנו השלישי של צבי הירש לנדא שהיה אף הוא פרנס קהילת אפטא ונכדו של דיין באפטא ובקראקא. אמו חיה הייתה בתו של רבי אליעזר, אב"ד בעיר דובנא ונכדת רבי השיל מקראקא.

בילדותו למד תלמוד בבלי עם אביו, וכבר בתקופה זו פלפל בתורה עם רבה של אפטא, רבי משה יעקב. עד גיל אחת עשרה למד אצל רבי יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר, ובגיל בר מצווה נסע ללמוד בקלויז בברודי. למד גם תנ"ך ומפרשיו, קבלה ופילוסופיה יהודית. בספריו מורגש ידע מתמטי בסיסי ולפי הביוגרף שלו, שלמה וינד, למד בתקופה זו גם דקדוק עברי, גרמנית, מתמטיקהוהיסטוריה של ימי הביניים. בגיל 18 נישא לליבא בת הגביר יעקב'קה מדובנה. הזוג התגורר תקופה קצרה בדובנה וכעבור זמן מה עבר עם משפחת האישה לברודי. הוא חזר ללמוד בבית המדרש שם עם קבוצה מחבריו, והיה מגיע לביתו רק בשבתות.

בגיל עשרים (1734) התמנה כאב"ד באחד מארבעת בתי הדין שפעלו בעיר ברודי. הוא החזיק במשרה זו עשר שנים. יש הטוענים כי פסיקה שלו נגד אשתו של גביר העיר והלשנה שבאה בעקבותיה הם שאילצו אותו לעזוב את העיר[דרושה הבהרה]. יחד עמו עזבו גם שני הדיינים הנוספים שתמכו בפסקו: רבי מאיר מרגליות, מחבר הספר "מאיר נתיבים", ורבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. למשך תקופה קצרה שב לבית חותנו בדובנה, אך מספר חודשים לאחר מכן קיבל (ה'תק"ה, 1745) מינוי כרב ואב"ד של יאמפול. יסד שם ישיבה שמשכה תלמידים רבים והחל להתפרסם כפוסק הלכה. הוא התקין תקנות בענייני הקהילה ובסידור החברה קדישא, המתועדות בפנקס הקהילה שנכתב על ידו. בשנת ה'תקט"ו, 1755, קיבל את הרבנות בקהילת פראג, וכיהן בתפקיד זה עד מותו בי"ז באייר תקנ"ג (1793).

עוד לפני שבא לפראג התפרסם כפוסק בעל שיעור קומה והחל לכתוב תשובות בהלכה. בזמן המחלוקת הגדולה בין רבי יעקב עמדין ורבי יהונתן אייבשיץ, שבה האשים הראשון את האחרון בשבתאות בגלל הקמעות שכתב, ניסה להגן על הרב אייבשיץ. הוא טען שהקמעות מזויפים וקרא לשני הצדדים להשקיט את המחלוקת על ידי משיכת הקמיעות והחזרתן, הכחשה פומבית של הרב אייבשיץ לכתבים שבתאיים שפורסמו לכאורה בשמו, והכרזה על התנגדותו לשבתאות ודעותיה. מאוחר יותר פעל הרב יחזקאל לנדא בתקיפות נגד הרב אייבשיץ ונראה שאכן השתכנע בשבתאותו על אף שחששו ל"כבוד התורה" מנע ממנו לצאת נגדו בבוטות. הוא הותקף בידי הרב עמדין על פשרנותו.

כרב העיר פראג התקין הרב לנדא תקנות וייסד ישיבה בה היה מוסר ארבעה שיעורים בכל יום, שניים בגמרא ושניים בשולחן ערוך. הוא החזיק בקשרים טובים עם השלטונות, לרבות עם קיסרית אוסטריהמריה תרזה. כשגזרו השלטונות גיוס חובה על היהודים ב-1789, עודד את המתגייסים וחיזק את רוחם, וכך גם בזמן מלחמת שבע השנים קראו לו תלמידיו להימלט מפראג, אך הוא לא רצה לעזוב את הקהילה, וערך תפילה מיוחדת עבור בית המלוכה, שבה קרא לנאמנות לקיסרית מריה תרזה.

בשנת ה'תקל"ב (1772) פרצה שרפה ששרפה את ביתו יחד עם כתביו. לאחר מכן החל לפרסם את חידושיו בשם "ציון לנפש חיה" (צל"ח), על שם אמו מרת חיה, וכן פסקים בהלכה בשם "נודע ביהודה", על שם אביו, רבי יהודה.

לעת זקנותו, לאחר שנפטרה אשתו, העביר את תפקיד ראש הישיבה לבנו רבי שמואל סגל לנדא שגם החליף את אביו ברבנות בעיר פראג לאחר מות אביו. המשיך לכתוב את תשובותיו עד לזמן פטירתו.

קברו מצוי בבית העלמין היהודי שליד מגדל הטלוויזיה ז'יז'קוב בפראג.

מעמדותיו בהלכה

בשיטתו ההלכתית לא היסס להביע את דעתו, והעמיד כמה הקלות הלכתיות כנגד דעת רבנים אחרים, למשל בהיתר גילוח בחול המועד בתנאים מסוימים, ובהכשרת משקה המעד שנעשה עם קרוםשלפוחית האוויר של דג חידקן ענק (Huso Huso) האסור לאכילה. בפרשת הגט מקליווא, שהסעירה את העולם הרבני ב-1767, היה בצד המכשירים את הגט. הוא התנגד לרוחות החדשות שהחלו להלך בעולם היהודי בתקופתו: תנועת החסידות ותנועת ההשכלה. הוא התנגד למנהג השל"ה והחסידים באמירת "לשם ייחוד" לפני קיום המצוות מאחר שאינו שווה לכל נפש. על מנת להעצים את דעתו בנידון התבטא באופן חריף, וקרא עליהם את הפסוק "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וחסידים ייכשלו בם" (בפסוק המקורי: "ופושעים ייכשלו בם"). יש הטוענים שאין כוונתו לחסידי אוקראינה ופולין, אלא לקבוצה של ההולכים בדרכי הקבלה על פי שיטת השל"ה שכונו "חסידי השל"ה". לצד הסתייגותו הכללית מהקבלה, ראה הרב לנדא את עבודת הכוונות והייחודים בחוגי המקובלים מבית מדרשו של האר"י ככפירה. הוא התנגד לתרגום התורה של משה מנדלסון אבל סירב להוציא חרם על ה"ביאור". הוא גם יצא נגד החוברת של נפתלי הרץ וייזל שבה קרא לשינוי מקיף בחינוך היהודי.

ספר נודע ביהודה מהדורא קמא", 1880 ורשה. 

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן