רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה

ביוגרפיה

מרדכי יוסף נולד בטומשוב בשנת 1800 לרבי יעקב ליינר, שהיה מתלמידי החוזה מלובלין, ומיוחס עד לרש"י. היה תלמידו של רבי שמחה בונים מפשיסחא. על תקופה זו סיפר נכדו, רבי גרשון חנוך הניך ליינר:

הוא היה אחד המיוחד שבחדרו של רבו אשר עשה כרשב"י ועלתה בידו. עזב כל ענייני עולם הזה ומכר ביתו נחלת אבותיו וכל כלי תשמישו הנשארים לו מאביו וכתת רגליו ללמוד תורה וכלכל עצמו בלחם צר, ולא מנע עצמו מבית מדרשו של רבו תשע שנים רצופות. רק על שבועות אחדים בשנה נסע לביתו. ואף כי היה גבר חלש, תש הכח וידוע חולי, לא הביט כלום לטובת גופו וסבל צער קור וחום, ואף כי מתולדתו היה ענוג מאוד.

אחר פטירת רבי שמחה בונים מפשיחסא בשנת תקפ"ז (1827) הצטרף לקבוצת החסידים שקיבלו עליהם את הנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק אותו הכיר כבר מילדותו בעיר טומשוב. בתקופה זו סבל מעוני ומדלות רבה. בהיותו בקוצק, היה מנהיג את ההמון שהיו באים לצורכי פרנסה ולצורכי הדרכה בעבודת ה', בהוראת הרבי מקוצק שהיה שולח אליו חסידים שונים כשהוא עצמו היה עסוק מדי מכדי להדריכם. בין תלמידים אלו נמנה תלמידו הקרוב וממשיך דרכו, רבי לייבל'ה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. עם הסתגרותו של הרבי מקוצק בחדרו והימנעותו מלהיענות לצורכי החסידים, התקבצה סביב רבי מרדכי יוסף קבוצה גדולה של תלמידים, ובד בבד הלכה וגברה מתיחות בינו לבין הרבי מקוצק על רקע חילוקי הדעות בדרך הנהגת התלמידים, בדחייה או בקירוב.

בשמחת תורה של שנת ת"ר (1839) פרץ משבר שנסוב סביב עריכת ההקפות. על טיבו המדויק של המשבר נמסרו גרסאות שונות. על פי אחת הגרסאות, בימים שקדמו לשמחת תורה קיבל רבי מרדכי יוסף "פדיונות" מהחסידים, אקט המסמל כהונת אדמו"רות, ובליל שמחת תורה הורה רבי מרדכי יוסף לתלמידיו לערוך את ה"הקפות" במנין נפרד. במניינו של הרבי מקוצק, בהקפה השישית שאותה היה מקבל בדרך כלל רבי מרדכי יוסף, ניגש הרבי מקוצק לזה שהחזיק את ספר התורה ונטלו ממנו, וכשנוכח לראות שאין זה רבי מרדכי יוסף, החזיר לו את ספר התורה. מעשה זה גרם לנתק בין הרבי מקוצק לרבי מרדכי יוסף.

בעקבות מעשה זה פרש רבי מרדכי יוסף מקוצק יחד עם חסידים רבים. רבי מרדכי יוסף שקבע את חצרו בתחילה בטומשוב ומאוחר יותר באיזביצא שליד לובלין. המחלוקת בין חסידי קוצק לחסידי איזביצא הייתה אחת המחלוקות העזות ביותר ונמשכה עוד שנים רבות אחר כך.

רבי מרדכי יוסף נפטר בז' בטבת תרי"ד לאחר 13 שנות הנהגה. את מקומו מילאו בנו רבי יעקב ותלמידו רבי לייבלי איגר.

מי השילוח

רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר ר' גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח" בשנת תר"כ, כשש שנים לאחר פטירתו. שם הספר הוא על פי דברי רבו של רבי מרדכי יוסף, רבי שמחה בונים מפשיסחה שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט אבל חופרים עמוק עמוק". בנוסף לכך ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי".

רבי גרשון חנוך הניך כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה". ואכן פרסום הספר עורר התנגדות עזה בקרב חלק מהציבור. בהקדמה לספר "בית יעקב" הוא כותב על סבו: "ולימד דעת את תלמידיו שיבינו בדברי רבי שמעון בר יוחאי והאר"י כמו שמבינים פשוטי דברי הלכה", "שאין שום דברי תורה שאינם שייכים לכל פרט נפש".

יסוד עיקרי בהגותו של רבי מרדכי יוסף, הוא הפנאנתאיזם הקיצוני שהוא גרס הלכה למעשה, ולפיו המציאות כולה היא אלוהות. לפי זה גם רצונותיו והכרעותיו של האדם, אף על פי שהם נראים לו כהכרעות אישיות שלו, לאמיתו של דבר אינם אלא דבר האלוהים. מכך מתבקשת השקפה דטרמיניסטית, הגורסת שתחושת הבחירה החופשית אינה אמיתית. אשר למהותה של הבחירה החופשית העומדת בבסיס המצוות, קיימים רמזים סותרים בספרי רבי מרדכי יוסף, וההוגים במשנתו הציעו דרכים שונות בביאור העניין.
על פי שיטתו זו גרס רבי מרדכי יוסף עוד, שמעשי חטא שונים המוזכרים בתנ"ך אינם מעשי חטא אמיתיים, והם נראים כך רק לכאורה. כך למשל טען שלפעמים אונסים אדם משמים לעשות מעשה מסוים הנראה כחטא ואינו חטא, ולמעשה לזמרי בן סלוא לא הייתה את האפשרות להתגבר על יצרו מכיוון שלמעשה משמים כיוונו אותו למעשה נטילתו את כזבי, וברוח זו ביאר גם את מעשי יהודה ותמר.
בנוסף כתב רבי מרדכי יוסף, שהמצוות שניתנו בתורה בכל פרטי החוקים הקפדניים שבהם, לא ניתנו אלא לתקופה זו, כאשר היצר הרע בתוקף, ואין ביכולת האדם להבחין מלבו הוא מהם הדברים הראויים ומהם המעשים שאינם ראויים. אך התכלית הנרצית, שתיושם בפועל באחרית הימים, היא שהאדם ידע מלבו הוא את שהוא צריך לעשות בכל רגע נתון, בלי חוקים חיצוניים וכלליים.

ספריו

מי השלוח - שני חלקים, על התנ"ך והתלמוד
ליקוטי מי השלוח - תורתו של רבי מרדכי יוסף מאיזביצה - ליקוט מספרי צאצאיו ותלמידיו

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן