רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה

לד בעיר נרבונא (באוקסיטנית , בצרפתית ). בתקופת חייו הראשונה התגורר בעיר נים  שבצרפת, ואחר כך התגורר וכיהן כרב וראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר , שבחבל פרובנס שבצרפת . בסוף ספר שבט יהודה מסופר כי שר בשם אלצוד הכניס למאסר את הראב"ד בשנת ד'תתקל"ב, ושנה לאחר מכן, בשנת ד'תתקל"ג, נלקח בשבי שר זה במהלך מלחמה שניהל עם הרוזן רוז'ה מקרקסון (Roger II de Carcassonne). שר זה הוגלה לקרקסון שם שהה באותה עת הראב"ד, כאשר מחבר ה'שבט יהודה' רואה השגחה פרטית בכך שראה במפלתו של יריבו.

הראב"ד היה בנו של רבי דוד שיש מהמקובלים המאוחרים המחשיבים אותו בין גדולי המקובלים של אותו דור, ומספרים שהוא מסר את תורת הקבלה לבנו. כמו כן היה חתנו של רבי אברהם בן יצחק, המכונה הר"א אב"ד ושמו מוחלף לעיתים עם שמו של חתנו הראב"ד.

בין בניו של הראב"ד נזכרים שנים מגדולי אותו דור, והם: רבי דוד, אביו של רבי אשר בעל ספר היחוד, ורבי יצחק סגי נהור שהיה מקובל נודע, רבם של רבי עזרא ורבי עזריאל מגרונה שהמשיכו את שלשלת הקבלה לפי דברי רבי חיים ויטאל. היה תלמיד חותנו רבי רבי אברהם בן יצחק הנזכר, וכן קיבל תורה מרבי יוסף בן פלט, ויש המונים בין רבותיו גם את רבי אפרים. לדברי החיד"א היה מורו בתורת הנסתר רבי יעקב נזיר שקיבל מרבי יצחק נזיר שקיבל מפי אליהו הנביא.

בין תלמידיו נמנים:

• בניו, רבי דוד ורבי יצחק סגי נהור
• רבי יצחק הכהן, שחיבר פירוש על הירושלמי, רבו של רבינו ראובן שהיה רבם של רבינו מנוח ומנחם המאירי.
• רבי אשר בן שאול מלוניל, בעל ספר המנהגות.
• רבי יהודה בן אברהם.
• רבי מאיר בן יצחק, אביו של רבי נתן בן מאיר, רבו של הרמב"ן.
• רבי יונתן הכהן מלוניל.

ידיעותיו בקבלה

המקובלים, ובראשם רבי חיים ויטאל, מונים את הראב"ד בין מעבירי מסורת הקבלה שידיעות חדשות ממנה נמסרו על ידי אליהו הנביא שנים או שלושה דורות לפניו. תרמה לכך העובדה שהראב"ד מזכיר בספריו במקומות מספר על הלכות מסוימות (ראו לדוגמה הלכות לולב פרק ח הלכה ה, בית הבחירה פרק ו הלכה יד, והלכות משכב ומושב פרק ז הלכה ז), שענינם נודע לו מ"סוד ה' ליראיו" או ברוח הקודש, דבר שהמקובלים פירשו כידע הנרכש בדרך מיסטית. אף שרבי משה בן חביב בספרו כפות תמרים (סוכה לב, ב), מעקר את המשפט מתוכנו המיסטי, וכותב ש"כיון שערב לו הפירוש והחילוק שפירש, אמר כן בדרך גוזמה", החיד"א דוחה את דעתו וכותב כי מהר"ם ריקנאטי, רבי חיים ויטאל, מהריב"ל ומהרח"ש, לא סברו כמו בן חביב. עוד הוא מציין שלפי רבי חיים ויטאל, משמעות סוד ה' ליראיו שהיה לו גילוי אליהו.

שיטתו בהלכה

דעתו של הראב"ד לא הייתה נוחה מפלפולי בעלי התוספות. הוא מגדיר אותם בתשובתו לחכמי בדרשי: "הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי הם הגבורים אשר מעולם". במספר מקומות הוא מתקיף את "פירושי הצרפתים החדשים".

בחיבורי ההשגות שלו הוא נוהג להתקיף את בעלי ריבו בביטויים חריפים מאוד, כדוגמת זנב, כסיל, שכור בקיאו, וכיוצא בזה. רבי ברוך בער לייבוביץ מסר שמועה שקיבל, לפיה הסיבה שהראב"ד השתמש בביטויים חריפים שונים היא כדי לשקף עוצמות שונות של טעות בדברי אלו שהוא משיג עליהם. כמו כן במקומות רבים הוא נשבע לאמת את דבריו, בסגנונות כמו חי ראשי או תגא דמלכא או מאריה דאברהם וכדומה בפרט כנגד הרז"ה אשר ניסה לדחות דברי הרי"ף, הרז"ה הגיב על כך והתייחס לביטוייו החריפים של הראב"ד במסכת בבא מציעא פרק השואל (הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם דף צח עמוד ב), וכתב לו: "אך שמע נא, אפילו אתה מרבה כל היום 'תגא דמלכא' ו'מריה דאברהם', אין אנו שומעים לך". למרות זאת הראב"ד חזר שוב וביסס בחזקה את דעתו ודבריו כדי ליישב דברי הקדמונים. לפני כל השגה על דברי הרמב"ם הוא פותח את דבריו במילים אמר אברהם.

הראב"ד לא ראה בעין יפה את שיטתו של הרמב"ם בעיסוק לימודי חכמות חיצוניות, ובתוך השגה על דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש כתב: "המחבר הזה מתגדר מאוד ומתפאר בחכמה הזאת והוא בעיניו שהגיע לתכליתה, ואני איני מאנשיה כי גם רבותי לא הגיעו אליה, על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו".

רבינו מנחם המאירי, מחכמי פרובנס, מכנה בספריו 'בית הבחירה' את הראב"ד בתואר גדול המגיהים.

חיבוריו

• חיבורו המפורסם ביותר הוא 'השגות הראב"ד' על משנה תורה של הרמב"ם. כחלק מהתנגדותו של הראב"ד לחיבור הוא כתב השגות, לעיתים קרובות בסגנון חריף, על פסיקותיו של הרמב"ם. אף שהעריך את עבודתו של הרמב"ם שאסף את התלמוד הבבלי, הירושלמי והתוספתא למקום אחד, יש אומרים שהסיבה לכך שהוא משיג עליו בעוצמה רבה, היא על מנת שלא יסתמכו עליו יותר מדי ויעזבו את לימוד התלמוד הבבלי הדורש יגיעה רבה ויקבעו עיקר לימודם בדברי הרמב"ם הנוחים ללומד. בספר 'קורא הדורות' (לרבי דוד קונפורטי) מוסיף נימוק נוסף, לפיו הואיל והראב"ד זכה לעשירות מופלגת והון רב והחזיק תלמידים רבים על שולחנו, הרגיש בטוח בעצמו לחלוק על הרמב"ם, כמאמר הפסוק במשלי (יח, כג): "ועשיר יענה עזות". גם העובדה שהרמב"ם קרא לספרו "משנה תורה", וכאילו בא לבטל את התלמודים, הציקה לראב"ד כמו גם לרמ"ה, לאור זאת, יש הטוענים ככלל גורף, שכל מקום שבו הראב"ד לא חולק על הרמב"ם הרי שהוא סובר כמותו. אך יש מסתייגים מכלל זה (ראו שדי חמד כללי הפוסקים סימן ו).
• השגות על הרי"ף, בהם הוא מגן עליו מפני התקפותיו של בעל המאור בספרו "כתוּב שָם", הנודע בשל ניסוחו החריף. כמו כן חיבר השגות המתייחסות ישירות על דברי בעל המאור.
• השגות על ספרו של רבו רבי יוסף אבן פלאת, שלא ראו את אור הדפוס.
• בעלי הנפש על הלכות נידה.
• פירוש על מסכת בבא קמא.
• פירוש על מסכת עבודה זרה.
• פירוש על מסכת קינים.
• פירוש על מסכת תמיד.
• פירוש על תורת כהנים.
• איסור משהו על הלכות ביטול האיסורים, הספר חובר לפני רבו משולם הכהן מלוניל לפי ספר שחיבר רבו בשם דומה (אוצר הגדולים, ערך רבינו משולם בן יעקב)
• מיוחס אליו פירוש קבלי לספר יצירה, אך הוכח שאין ספר זה פרי עטו, אלא של רבי יוסף בן שלום אשכנזי המכונה רבי יוסף הארוך
• הלכות לולב. הרב מנחם המאירי בספרו מגן אבות מספר שחיבר את ספרו זה בצאתו מהעיר גושקייריש בסיבת מלחמה שניטשה שם, ובדרכו לשוב לעיר מולדתו נרבונא עבר דרך העיר קרקשנה, ונעתר לבקשת בני העיר לגור בעירם, ובעיר זו חיבר את הלכות לולב הנזכרים. הרמב"ן כתב חיבור השגות על הלכות לולב אלו.
• תמים דעים, ספר ליקוט של תשובות, פסקים והשגות.
• תשובות ופסקים, מהדורת הרב יוסף קאפח, מוסד הרב קוק תשכ"ד.
• דרשה לראש השנה ויום כפור, נדפסה בלונדון שנת תשט"ו מכתב יד מספריית בודלינא.
• שרידים מדרשה לפסח, נדפסו במאסף הדרום ניו יורק שנת תשל"ב על ידי הרב אלעזר הורביץ.

נפטר ביום כ"ו בכסלו ד'תתקנ"ט, ונקבר בבית העלמין העתיק בעיר פּוֹסְקְיֶיר .

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן