רבי מנחם מנדל שניאורסון

רבי מנחם מנדל שניאורסון (בכתיב מסורתי: מנחם מענדל שניאורסאהן; י"א בניסן תרס"ב, 18 באפריל 1902 – ג' בתמוז תשנ"ד, 12 ביוני 1994) כיהן כאדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד-לובביץ' משבט ה'תשי"א (1951) ועד פטירתו. מכונה הרבי מלוּבָּבִיץ'

בחסידות עצמה בקיצור הרבי. לשם הבחנה בינו לבין אדמו"רי חב"ד קודמים מכונה לעיתים הרמ"מ.

הקים את מפעל השלוחים ובתי חב"ד במקומות רבים בעולם, והכריז על עשרה מבצעים לעידוד קיום מספר מצוות.

נודע בעיסוקו הרב למען החשת הגאולה. בשנותיו האחרונות ראו בו חסידיו את המשיח, ורובם מאמינים בכך אף לאחר מותו. משנתו התפרסמה בחייו ולאחר פטירתו בספרים רבים.

בית מדרשו, השוכן במרכז חב"ד העולמי – 770 ברובע ברוקלין, וקברו ברובע קווינס שבניו יורק, משמשים מוקדי עלייה לרגל.

קורות חייו

נולד בעיר מיקולאייב שבאימפריה הרוסית כבן בכור לרב לוי יצחק ולחנה שניאורסון. מצד אביו היה צאצא של הצמח צדק, האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד (נין בנו בכורו רבי ברוך שלום שניאורסון, בן אחר בן), ועל שמו הוא נקרא. אמו הייתה בתו של רב העיר, הרב מאיר שלמה ינובסקי.

בשנות ילדותו ונערותו למד בעיקר מפי אביו. בשנת 1909, בגיל 7, עבר עם משפחתו לעיר יקטרינוסלב, לאחר שאביו התמנה בה לרב. הרב שניאור זלמן וילנקין נשכר על ידי אביו כמלמד פרטי עבורו וממנו למד חומש עם פירוש רש"י, נ"ך, משנה וגמרא כארבע וחצי שנים, מגיל שבע עד גיל אחת עשרה. אחר כך שכר לו אביו מלמד נוסף שלימדו במשך שנה בביתם. את רוב זמנו העביר בלימוד תורה, קבלה וחסידות.

בשנת 1919, בהיותו בן שבע עשרה, עודדו אביו להוסיף במקביל ללימודיו התורניים גם לימודי חול באופן עצמאי, ורשם אותו ללימודי בגרות ושכר את ישראל בר-יהודה כמורה פרטי.

בחורף תרפ"ג (1923) נפגש ברוסטוב לראשונה עם חותנו לימים, רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד. בקיץ של אותה שנה הזמינו חותנו לעתיד לעיר הנופש קיסלובודסק שבה שהה אז עם משפחתו, מתוך רצון לשדכו לבתו, חיה מושקא שניאורסון. מאותה עת התקרב מנחם מנדל הצעיר למשפחת האדמו"ר. שנה לאחר מכן קיבל סמיכה לרבנות מדודו הרב שמואל שניאורסון. החל מנובמבר 1926 השתתף מנחם מנדל באוניברסיטת לנינגרד כשומע חופשי בשיעורי מתמטיקה והנדסה, בתמיכת הוריו. באותם ימים פגש את יוסף רוזין ("הרוגצ'ובר"), שאותו העריץ. על פי תצהיר שנתן מאוחר יותר, כתובתו באותה תקופה הייתה בבית חותנו. עם זאת, ישנן עדויות כי התגורר במקומות אחרים. בני הזוג התחתנו בנובמבר 1928, בי"ד בכסלו ה'תרפ"ט, בוורשה. לדברי החוקרים פרידמן והיילמן, בני הזוג עמדו בקשר במשך למעלה מחמש שנים לפני החתונה, פרק זמן בלתי מקובל בעולם הדתי, בפרט במשפחות אדמו"רים. עוד קודם לכן, בשנת 1927, עזב מנחם מנדל את ברית המועצות ועבר להתגורר בברלין, שם למד תורה ושמע קורסים באוניברסיטה המקומית. אחרי החתונה המשיך להתגורר בברלין, ולמשך סמסטר וחצי למד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה כשומע חופשי באוניברסיטת ברלין.

בשנת 1933 עבר לפריז, שם סיים לימודי הנדסת חשמל בבית הספר ESTP להשכלה גבוהה בעבודות ציבוריות. החל מקיץ 1934 שהו בני הזוג בפולין כמעט שנה. בתאריך 24 ביולי 1937 קיבל שניאורסון תואר מהנדס חשמל. בנובמבר 1937 נרשם ללימודי מתמטיקה בסורבון, ובנובמבר 1938 ללימודי המשך בתחום המדעים המדויקים, לימים סיפר שלמד גם פיזיקה בסורבון.

בזמן שהותו בברלין ובפריז נהג לכתוב חידושי תורה שלו ומנהגים שראה בחצר חותנו. רשימות אלה התגלו לאחר פטירתו בשלוש מחברות שהשאיר בחדרו, ופורסמו בסדרת ה"רשימות".

בואו לניו יורק

בשנת 1941 נמלט מצרפת שנכבשה בידי הנאצים. ובכ"ח בסיוון ה'תש"א הגיע עם אשתו לארצות הברית, לעיר ניו יורק, שם הצטרפו למשפחת חמיו, האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון, שהתגוררה במרכז חב"ד העולמי – 770 בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. לקראת הגיעו, ביקש חמיו משלושה מחסידיו הבולטים לנסוע לנמל לקבל את פניו, בהוסיפו: "אם רצונכם לדעת מיהו חתני? הוא בקיא בבבלי וירושלמי, רי"ף, רא"ש ורמב"ם, הוא עורך תיקון חצות כל לילה ובקיא בכל ה'לקוטי תורה' עם העיין'ס".

עם בואו לניו יורק מינה אותו חותנו לנהל את המוסדות המרכזיים שהקים – מרכז לענייני חינוך וארגון מחנה ישראל. בשנת תש"ב התמנה על ידי חמיו למנהל הוצאת הספרים קה"ת, ובשנת תש"ג לעורך הראשי, בשנה זו יצא גם ספרו הראשון, 'היום יום'. לצד עבודתו זו בהנהלת המוסדות המרכזיים של חב"ד, עבד בהנדסת חשמל לאוניות הצי האמריקני בניו יורק לאחר שהעבודה במוסדות חב"ד רבתה, התפטר מעבודתו כמהנדס.

בשנת תש"ז נסע לפריז לפגוש ולקבל את אמו, לאחר שהצליחה לצאת מברית המועצות, בדרכה לארצות הברית. מאז פטירת חמיו, לא יצא ממדינת ניו יורק ומאז קבלתו את הנהגת חב"ד, פרט לשלושה ביקורים ב"קעמפים" גן ישראל של חסידיו בהרי קטסקיל, הוא לא יצא במשך שנות הנהגתו אף מהעיר ניו יורק.

במהלך הקפות בליל שמיני עצרת תשל"ח עבר התקף לב ואושפז בחדרו שבמרכז החסידות. הוא יצא אל חסידיו לראשונה בראש חודש כסלו באותה שנה, תאריך שהפך ליום שמחה בחסידות חב"ד.

קבלת האדמו"רות

בשנת ה'תש"י (1950), לאחר פטירת חמיו, לא היה ברור מי ימלא את מקומו ויעמוד בראש החסידות: הרב שניאורסון, שסירב לקבל את התפקיד, או גיסו המבוגר יותר, הרב שמריהו גוראריה. עם חלוף הימים גברו הפניות אליו שיקבל על עצמו את התפקיד. במוצאי י' בשבט ה'תשי"א (1951) - יום השנה הראשון לפטירת חמיו, השמיע הרב שניאורסון מאמר חסידות שהחל בפסוק "באתי לגני אחותי כלה", ובכך החל לשמש באופן רשמי כאדמו"ר.

אלמנתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבנית נחמה דינה, תמכה בחתנה המבוגר, הרב שמריהו גוראריה, בעלה של בתה הבכורה חנה, ולא הסכימה לקבל את מינוי חתנה הצעיר, מנחם מנדל שניאורסון, בעלה של בתה חיה מושקא, אך החסידים תמכו בחתן הצעיר והוא התמנה לאדמו"ר. הרב גוראריה קיבל על עצמו את מרותו המלאה החל משנת ה'תשי"ג, ומאז השתתף באופן קבוע ב"התוועדויות" של גיסו. התלקחות מסוימת של מאבק הירושה נוצרה בשנים ה'תשמ"ה – ה'תש"ן, כאשר אגודת חסידי חב"ד ניהלה מאבק משפטי נגד בארי גור-ארי, בנו של הרב גוראריה. הוא הואשם שנטל ללא רשות ספרים מספריית חב"ד ומכר אותם לסוחרים ולאספנים. אביו תמך בגיסו – הרב שניאורסון, והתנער מבנו. בה' בטבת תשמ"ז פסק השופט הפדרלי צ'ארלס סימפטון לטובת אגודת חסידי חב"ד וכך נפסק שוב בכ"ה בחשוון תשמ"ח בערעור שהגיש גוראריה.

בהנהגת חסידות חב"ד

הרב שניאורסון התייחס לחמיו כנשיא הדור, ולעצמו כמייצג של חמיו. הוא נהג לנסוע באופן קבוע, לעיתים כמה פעמים בשבוע, לקבר חותנו עם שק גדול של מכתבים שכתבו לו יהודים מכל העולם, ולקרוא את בקשותיהם על הציון. בתשובות לפונים אליו הרבה לכתוב "אזכיר על הציון", כלומר שיתפלל עליהם בציון קבר חמיו.

הוא ראה חשיבות בהשפעה על הזירה היהודית הגלובלית. במידה מסוימת היה הדבר מעוגן במסורת של חב"ד, שמעולם לא ראתה את עצמה כחצר העוסקת בענייניה הפנימיים בלבד. הוא התנגד לגישות אחרות ביהדות האורתודוקסית המבקשות להסתגר מפני העולם החדש ונאבקות לשמור על הקיים, ואמר כי יש להחליף את "מלחמת המגן" ב"מלחמת תנופה". תחת הסיסמה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שאף הותאם לה לחן מתוך הרפרטואר של ניגוני חב"ד), עודד את חסידיו להפיץ את ערכי היהדות והחסידות בחוגים רחבים ככל האפשר. לשם כך הקים, בשנים הראשונות להנהגתו, מספר מוסדות וארגונים שפעלו תחת הכוונתו, כגון צעירי אגודת חב"ד בישראל וכן ארגון נוסף בארצות הברית שהוקם כזרוע מבצעת של הפעילות, ולצדו אגודת נשי ובנות חב"ד. לצד זאת יסד רשת בתי ספר ומוסדות חינוך בשם "אוהלי יוסף יצחק".

הרב שניאורסון פיתח וביסס את מפעל שלוחי חב"ד, שפתחו בתי חב"ד במדינות רבות בעולם במטרה להפיץ יהדות וחסידות, והקימו עם השנים אלפי מוסדות חינוך וארגונים קהילתיים, בתי כנסת ומקוואות טהרה, בעשרות מדינות בעולם (ראו עוד להלן). בשנת 1980 יסד את תנועת הנוער "צבאות השם".

על פעילות זו ניצח מתוך משרדו הקטן שבו שהה רוב שעות היום, כשהוא נעזר בצוות מזכירים בראשות הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב. לאורך 44 שנות כהונתו כמנהיג חב"ד מעולם לא יצא את גבולות מדינת ניו־יורק, ועד שנפל למשכב לא לקח מעולם יום של חופשה מעבודתו. מלבד העיסוק בהנהגת התנועה ומוסדותיה שהלכו והתרבו, כלל סדר יומו לימוד תורה, פגישות אישיות וקבלת קהל, ומענה למכתבים שנשלחו אליו.

בשנות ה-80 עודד את חסידיו לפעול להגברת הציפייה לגאולה. בשנות ה-90 קרא לפרסם בציבור כי יש להתכונן לבואו הקרוב של המשיח.

דרשות והתוועדויות

בהתוועדויות שהתקיימו בבית מדרשו השמיע את דרשותיו ביידיש כשהוא יושב במרכז בית המדרש על בימת עץ מוגבהת, ומאחוריו רבנים ואישי ציבור. מולו ישבו חסידיו המבוגרים, והצעירים עמדו על מדרגות עץ מוגבהות (בצורת טריבונות). בדרך כלל ארכה התוועדות כמה שעות וכללה מספר שיחות. מלבד המשך פיתוח המשנה העיונית של חב"ד, עסקו השיחות בנושאים תורניים מגוונים. בין השאר פיתח שיטה לעיון וניתוח פירוש רש"י לתורה. פעמים רבות הביע את דעתו בענייני השעה, בעיקר בכל הנוגע למתרחש בישראל.

מלבד דברי התורה כללו ההתוועדויות גם שירה והרמת כוסית "לחיים", בדומה במקצת לטיש המקובל בחצרות האדמו"רים. דברי התורה שנאמרו בהתוועדויות תועדו (אלה שהתקיימו בשבת, שההקלטה אסורה בה על פי ההלכה, שוחזרו על ידי צוות ה"חוזרים" בראשות הרב יואל כהן, שתפקידם היה לזכור את הדברים בעל פה ולחזור עליהם לאחר השבת), הועלו על הכתב, ורשימות אלה, שחלק מהן (אך לא כולן) עברו את הגהתו ואישורו, מהוות את המרכיב המרכזי בכתביו (ראו להלן). החל משנת ה'תש"ל (1970) הועברו התוועדויות בימות החול בשידור טלפוני ישיר לקהילות חב"ד בעולם.

הקשר עם הציבור

אל הרב שניאורסון פנו אנשים ממדינות רבות ומרקעים מגוונים. הם נפגשו איתו, כתבו לו וביקשו את ברכתו ועצתו. בין היתר עמד בקשר עם ראשי ממשלת ישראל, נשיאי המדינה ואישי צבא וביטחון. מכתביו כוללים תשובות לשאלות תורניות והלכתיות, אמוניות ופילוסופיות, וכן הנחיות והדרכות ועצות בנושאים שונים. מספרם המדויק של המכתבים שכתב אינו ידוע, אך עד כה פורסמו מהם כ־13,000 בסדרות "אגרות קודש" ו"מורה לדור נבוך". בשנים מאוחרות יותר, לאחר שזרם הפונים גבר, נהג להשיב לרוב במשפטים קצרים שרשם בכתב ידו על גיליון מכתבו של השואל, ורק בהזדמנויות מיוחדות במכתב חתום. את בקשות הברכה היה נושא עמו אל ציון קברו של חותנו, לשם היה נוסע באופן קבוע, לעיתים כמה פעמים בשבוע, קורא אותם ומתפלל למענם. נוסח התשובה השגור ביותר במכתביו במענה לבקשות ברכה הוא "אזכיר על הציון".

בשלושת העשורים הראשונים להנהגתו הקדיש כשלושה לילות בשבוע לקבלת אנשים לשיחה אישית שנקראה "יחידות". בחלוף השנים עומס הפונים הלך וגבר, ולבסוף, בתחילת ה'תשמ"א (1980) לאחר שלא ניתן היה להיענות לכל הבקשות, הופסקה קבלת הקהל כמעט כליל. כחמש שנים לאחר מכן, לנוכח היעדר האפשרות להיפגש עמו באופן אישי, יזם מעמד שבועי של "חלוקת דולרים לצדקה": מדי יום ראשון, במשך מספר שעות, היה ניתן לגשת אליו, לקבל מידו שטר של דולר אחד על מנת לתתו לצדקה, ובהזדמנות זו לשוחח עמו בקצרה. נוהג זה נמשך עד שחלה את חוליו האחרון בכ"ז באדר א' ה'תשנ"ב (1992). המבקרים הרבים המתינו בתור שלעיתים ארך כשש שעות. רבים מהם בחרו לתת לצדקה שטר אחר, והם שומרים את הדולר שקיבלו ממנו כסגולה.

ערוב ימיו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס המשיחיות בחב"ד
בראשית שנות ה-90, גבר הלהט המשיחי בקרב חסידי חב"ד. רובם האמינו כי הוא הראוי להיות המשיח, לאחר שלהבנתם רמז על כך בכמה הזדמנויות. כך למשל ציטט מספר פעמים את דברי התלמוד "משיח מנחם שמו", או בקביעה "נשיא הדור הוא המשיח שבדור". בהתאם לכך החלו חלק מהם להצהיר על כך בגלוי ואף ליזום פרסומים ברוח זו. הרב שניאורסון עצמו התבטא פעמים רבות נגד פרסום משיחיותו וכמה פעמים מחה כאשר ניסו לשיר בנוכחותו שירים שרמזו כי הוא המשיח, אך במקרים אחרים עודד את השירה.

בהיותו קרוב לגיל 90, בכ"ז באדר א' ה'תשנ"ב (2 במרץ 1992), בשעה שעמד באוהל קברו של חמיו, לקה בשבץ מוחי. הוא סבל משיתוק של פלג גופו הימני וכושר הדיבור ניטל ממנו. כשמונה חודשים לאחר האירוע החל לצאת מדי פעם אל הציבור, כשהוא יושב במרפסת מיוחדת שנבנתה סמוך לחדרו, בצד המערבי של בית המדרש הגדול.

כאשר נראה לקהל, החלו החסידים לשיר לפניו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד", ופעמים רבות עודד את השירה בתנועות ראש. תגובה זו הפכה לטענה בפולמוס שבקרב חסידיו. הזרם המשיחיסטי רואה בכך שינוי בעמדתו ואישור פומבי לפרסום האמונה כי הוא המשיח. לטענתם, זו ה'משנה האחרונה' של הרבי, לכן הם מפרסמים שהוא המשיח – גם לאחר פטירתו. לעומתם טוענים אנשי הזרם המתון כי אין לראות בכך שינוי בעמדתו העקרונית. לדבריהם, אין זה סביר שדווקא בתקופת מחלתו החליט להתחיל להכריז שהוא המשיח לאחר שנים שהסתייג מכך, ולכן יש להסביר את עידוד השירה בדרכים אחרות, כמו הרצון לעודד את רוחם של החסידים בשעה קשה זו, או שהצטרף לשירה כתפילה וכהבעת משאלה בלבד.

פטירתו

בראשית מרץ 1994, שנתיים לאחר שחלה, שקע בתרדמת למשך כשלושה חודשים, ואושפז במרכז הרפואי 'בית ישראל' עד פטירתו. בתקופה זו סירבו רוב חסידיו לעסוק בפומבי באפשרות שימות. במוצאי שבת, ליל ג' בתמוז תשנ"ד (12 ביוני 1994) לאחר חצות הלילה, נפטר הרבי מלובביץ.

בהלוויה השתתפו יותר ממאה אלף איש, בהם אדמו"רים, רבנים ואישי ציבור כמו ראש עיריית ניו יורק, מושל המדינה, סנאטורים, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו ושגריר ישראל באו"ם גד יעקובי. הרבי מלובביץ' נקבר בסמוך לחמיו בבית הקברות היהודי "מונטיפיורי" בקווינס שבניו יורק, בארון קבורה שנבנה מהסטנדר והשולחן שעליהם התפלל ואחד משולחנות הלימוד בישיבה. כיוון שהרבי מלובביץ' לא הותיר אחריו ילדים, אמרו המזכירים שלו קדיש יתום.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן